תפילה שהצילה חיים

קוראים לי דינה. חיי התנהלו על מי מנוחות, לפרנסתי עסקתי כמזכירה רפואית באחת מבתי החולים בארץ וב"ה התפרנסתי בכבוד.

רקמתי קשרי ידידות עם פרופסורים מן השורה הראשונה. נשאתי לבעלי – מהנדס מחשבים בכיר בחברת מחשבים גדולה באזור המרכז ויחד ניהלנו אורח חיים מסורתי "לייט", מה שנוח ומסתדר מקיימים ומה שלא דוחים למועד אחר, אם בכלל...

ב"ה זכינו והמשפחה גדלה: שתי בנות ושלשה בנים, שהסבו לנו נחת. השתלנו להעניק לילדנו את המירב ואת המיטב ועשינו הכול כדי שלא יחסר להם מאומה.

כשהגיע בנינו הבכור, גיא, לגיל בית הספר, שלחנו אותו לבית הספר הממ"ד הקרוב לאזור מגורנו, והוא עלה והתקדם יפה בלימודיו...

ביום בהיר אחד אני מקבלת שיחת טלפון ממזכירת בית הספר, שניסתה בכל כוחה להישמע נינוחה ורגועה ובפיה שאלה "תמימה":

"אמ... תאמרי לי בבקשה, הבן שלך רגיש לתרופות?"

"לא... לא ידועה לי רגישות לתרופות... אבל למה את בכלל שואלת"?

"לא, לא שקרה משהו, פשוט גיא התלונן על כאבי ראש חזקים וביקש אקמול, ולאחר שבלע את הכדור התלונן על סחרחורת ובחילות, וחששתי אולי זה בהשפעת הכדור... בעצם הנה הוא כאן לידי את רוצה לדבר איתו?"

"אמא אני לא מרגיש טוב" נשמע קולו החלוש של בני.

"מה יש לך... מה אתה מרגיש?"

"בהתחלה כאב לי הראש ועכשיו יש לי סחרחורת"

"תמתין בחדר המזכירה, אני מייד באה לאסוף אותך"

 

כאמא לילדים וכמזכירה רפואית ידעתי, או יותר נכון חשבתי שאני יודעת, לא לעשות עניין מכאב ראש.

אספתי אותו הביתה למנוחה. 'זה בטח יעבור', אמרתי לעצמי, 'רק קצת מנוחה ומחר הוא חוזר לבית הספר בריא'...

בבוקר קם גיא עם כאב ראש חזק משל אתמול וסחרחורות חזקות. זה כבר נשמע לא טוב. החלטתי לקחת אותו לבדיקות.

 

ביקשתי סדרת בדיקות כדי לשלול כל מיני מחשבות העולות במצבים מעין אלו... ומתוקף תפקידי וקשרי נעניתי מיידית בחיוב.

זה התחיל בבדיקות שגרתיות שהחלו להראות שהבעיה חמורה יותר ממה שחשבתי בתחילה, ומיד נשלחתי בדחיפות לעריכת בדיקת סי.טי. ובדקית אמ.אר.איי. מוחי.

כשעתיים ומחצה – שעבורי עברו כנצח – חלפו מאז הבדיקה ועד לפענוח התוצאות. מבטי הרופאים וההתלחשויות שמסביב אמרו לי הכל. הבנתי שהבעיה חמורה יותר ממה שחשבתי וביקשתי שיאמרו לי את כל האמת, גם אם היא קשה.

דפיקות הלב שלי עברו מזמן את סף המהירות המותרת. הרגשתי שהחמצן בריאותי אוזל והתחלתי לבכות בכי חרישי.

בין הדמעות יכולתי לראות רופאים בכירים שאיתם עבדתי בבית החולים שהוזעקו במיוחד עבורי לחוות דעת רפואית נוספת.

"היכן ניתן לאתר את בעלך כרגע?" שאל מנהל המחלקה. שאלה שלא הותירה כל ספק לגבי חומרת המצב... שאלתי במה המדובר ומה בדיוק מאובחן ונעניתי ב"נספר לך ולבעלך ביחד..."

בעלי שהה באותם רגעים בחדר הישיבות בחברה בה הוא עבד לישיבה חשובה שחייבה את כל הנוכחים לכבות טלפונים. קול מתכתי בקע ממכשירו הסלולארי: "המנוי אינו זמין כעת, אנא התקשרו במועד מאוחר יותר" כאילו שיש מועד מאוחר יותר לסיטואציה אליה נקלעתי...

"מדובר בגידול בגזע המוח", אמרו לי בסוף. "באת ממש בזמן, המתנה של עוד יום או יומיים והמצב היה כבר בלתי הפיך."

המילים 'גידול בגזע המוח' הדהדו בחלל האויר. לזאת לא ציפיתי, ויתרה מכך עלי להתמודד עם המצב ברגעים הקריטיים לבד, ללא תמיכת בעלי, שאף אינו יודע כלל על המצב. מה שנותר לי באותם רגעים זה רק להתפלל...

ותפילה מעין זו יש רק ברגעי אמת נדירים, שאז מקלפים את כל העטיפות החיצוניות העוטפות אותנו בחיספוס במשך חיינו ואז בוקעת האמת הצרופה שמראה שבלי סיעתא דשמיא איננו אלא שבר כלי וכל הסובב אותנו אינו אלא דמיון תעתועים שבמקרה הטוב יכול להועיל רק כדי להרגיע את המצפון ותו לא. ואני שתמיד חשתי בטחון לפחות בתחום הרפואי שהרי אני מזכירה רפואית בכירה מוקפת בטובי המומחים בכל תחום, פתאום כל הבטחון העצמי התנדף והרגשתי כמו עלה נידף ללא כל קרקע מוצקה.

קולו של מנהל המחלקה קטע את רצף המחשבות שלי "דינה צריך לנתח. ..ודחוף... בגיל כזה של ילדך כל יום שעובר יכול להיות קריטי... "

"התפנה מקום בחדר ניתוח למחר בצהרים, ואנו נעמיד לך את טובי המומחים וצוות המנתחים הטוב ביותר במחלקה... "

גדול עלי להחליט לבד, אני לא מסוגלת להחליט החלטות כאלה בצורה חפוזה, אחרי הכל מדובר באחריות כבדת משקל. מה עושים?! חשבתי לעצמי.

"דינה אני ממתין לחתימתך לניתוח, בלעדיו אי אפשר להתקדם!" קטע את רצף מחשבותי קולו של מנהל חדר הניתוח, והחזיר אותי למציאות הקשה. "אני חייבת לדבר עם אחי"! השבתי נחרצות. "אחיך?! אמ... " גמגם מנהל חדר הניתוח "מי זה אחיך?"

"אחי הוא חסיד" אמרתי כאילו שהשאר כבר מובן מאליו... שתיקה. הוא חיכה למוצא פי, ומשבושש לבא המשיך לשאול "מה הידע שלו ברפואה?" "רפואה? לא! יש לו קשר לבורא עולם ולצדיקים" כאילו שלמישהו אחר אין את הקשר הזה, אבל כך לפחות עניתי באותו רגע בלי הרבה מחשבה.

תשובתי למנתח הפליאה אותו עוד יותר והוא הרים גבה. לבטח חשב שדעתי נטרפה...

"דינה, אני חושב שאת לא מבינה את דחיפות העניין. במצבו של בנך אין הרבה זמן למשחקים ועלייך להחליט עכשיו במהירות"

ביקשתי את הסלולארי שלי למרות ההוראה החד משמעית שבחדר ניתוח אין להפעיל מכשירים סלולאריים, אך דחיפות העניין גרמה לכולם להעלים עין.

"רותם, זו דינה"

"כן זיהיתי אותך לפי המספר..."

"אני זקוקה לעזרה דחופה"

"מה קרה? הכול בסדר?"

"אמ... כן.. זאת אומרת לא!"

"תשמע אני כרגע בבית החולים במחלקת... ביחד עם גיא, גילו לו מחלה קשה בגזע המוח" – לא יכולתי לעצור את רגשותי והתחלתי לבכות בכי היסטרי שמעולם לא בכיתי כמוהו. – "ואני לא משיגה את בעלי וחייבים להחליט מהר. אני חייבת עצה של רב גדול, יש לך למי לפנות?"

"תאמרי להם שלא יעשו כלום עד שאני מחזיר לך תשובה!" - השיב בנחרצות.

"הלו, הלו, רותם..." צעקתי לתוך האפרכסת אבל הוא כבר ניתק.

"נו מה אמר אחיך?" שאל המנתח

"להמתין"

להמתין למי? למה?"

"לתשובה"

הדקות הבאות, בציפייה לתשובת אחי, עברו כנצח.

ההכנות לניתוח כבר החלו, כאילו ידעו מראש שזוהי הברריה היחידה ואין שום מוצא אחר.

אחי, בינתיים הרים טלפון לחבר טוב שלו שיומיים לפני כן נסע לסבב קברי צדיקים באוקראינה, בניסיון לאתר אותו.

הוא התקשר אליו ומן הצד השני הוא שומע "נו... נו... נו..."

"תשמע, אתה חייב לדבר, מדובר במצב הגובל בפיקוח נפש" אמר אחי. "נו... נו... ותן בליבנו בינה להבין להשכיל... נו נו... "

אחי שהבין שהנ"ל באמצע התפילה, שוב צרח לסלולארי: "תקשיב טוב למרות שאתה באמצע תפילה, אם אתה בסמוך לקבר של צדיק תתפלל עכשיו דחוף על אחייני גיא בן דינה... המצב קשה גילו אצלו את המחלה בגזע המוח וחושבים על ניתוח. הוא זקוק לישועה... אבל דחוף... "

"אהה... אהה..."

אותו חבר היה באותם רגעים בבית הכנסת המשוחזר של הבעל שם טוב במזיבוז, הוא יצא החוצה עטור בתפילין ורץ במהירות לציון הבעש"ט הנמצא במרחק של כ-250 מטר משם.

הוא הגיע כשכולו מתנשף לציון והזכיר את "גיא בן דינה לרפואה שלמה ללא התערבות רפואית". הוא התפלל כאילו היה זה בנו יחידו ח"ו.

במקביל ללא כל מידע על מה שמתרחש במז'בוז' ניסיתי שוב להשיג את בעלי והפעם הצלחתי. לא היה הרבה זמן להסברים ניגשתי ישר לעניין, הוא היה בשוק, הודעתי לו על החלטתי להמתין למה שאחי יאמר, בלית ברירה גם הוא הסכים, לא נותר לנו אלא להתפלל ולצפות לנס...

"ה'! גיא בסה"כ בן 8. הוא עוד לא הספיק אפילו לחטוא ולשלם על מעשיו... אנא עזור ש... ש... יהיה נס. .." צעקתי מקירות ליבי.

אחי התקשר ואמר שחבר שלו נמצא במז'בוז' אצל הבעש"ט והוא מתפלל לרפואת גיא, ושאבקש בדיקות חוזרות לפני הניתוח...

זה נשמע הזוי. לא העזתי לבקש זאת מהצוות אבל כבר לא היתה דרך חזרה, אם הטלתי את האחריות על אחי אמשיך בכך.

אזרתי אומץ וביקשתי בדיקה חוזרת, מין פריווילגיה שיש רק לעובדי בית החולים...

מנהל המחלקה הרים גבה. הוא ניסה לשכנע בעדינות עד כמה הזמן לוחץ, והרי הבדיקות של אתמול דיברו בעד עצמן, ועברו חוות דעת של שלשה פרופסורים וכולם תמימי דעים בדיאגנוזה.

אבל אני התעקשתי ובסוף הוא נכנע.

גיא הובהל למכונת האמ.אר.איי. לבדיקה נוספת...

 

אפילו חסר אמונה כמו מנהל חדר הניתוח לא מצא באוצר המילים שלו מילה אחרת שמתארת את מה שהתרחש חוץ מ"נס".

הוא לא ידע להסביר בשום צורה את מה שהתרחש. "זה בניגוד לכל הגיון... זה לא הגיוני..." אמר נדהם. "אין לי מילים להסביר את מה שקרה כאן"

הצילומים הראו כי אין שום זכר לגידול. כאילו מעולם לא היה...

 

חודש אחרי כבר היינו עם גיא על ציון הבעש"ט כדי לומר מילה אחת: "תודה".